וכולן אסורים בהנאה. עיין במ״ש התוספות פ״ד דערכין (דף כ׳) ד״ה אע״פ.

ומ״ש רבינו: ואם שרפן ועשה מהן סיד כו׳. עיין בירושלמי פ״ג דערלה דמשמע דאליבא דכ״ע אסורים בהנאה דגמר נתיצה נתיצה מע״ז כי פליגי אם עלו מטומאה ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו דין זה:

וכן אבנים שיש בהם הנגע במוסגר מטמאים מאחוריהם. (עיין בדברי הרב המחבר לקמן דין ג׳):

אחד המוסגר כו׳. תנן פי״ג דנגעים בית המוסגר מטמא מתוכו והמוחלט מתוכו ומאחריו זה וזה מטמאין בביאה ע״כ. ופירש״י בפרק מצות חליצה עלה ק״ג מטמא מתוכו במגע ואע״ג דלא נכנס גופו לתוכו דליהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל טמא והמוחלט מטמא אף מאחריו וזה וזה מטמאין בביאה אם נכנס דרך ביאה וכיון שהכניס רובו לתוכו טמא משום והבא אל הבית כו׳ עכ״ד. ולפי פירוש זה לא מצאתי מקום מהיכן למדו רבותינו שבית המוסגר מטמא במגע דהא בקרא ליכא כי אם והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא ואפשר לומר דלא טימא הכתוב אלא בנכנס דרך ביאה אבל במגע לא ואולי דס״ל דטומאת ביאה שטימא הכתוב מתורת מגע נגעו בה דכיון שנכנס רובו הוי כנוגע דכ״נ מדברי רבינו בפ״ו מה׳ אבות הטומאה דין ו׳ שכתב המכניס ראשו ורובו לבית עכו״ם נטמא כנוגע אך התוספות שם כתבו דמתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית ונסתפק ר״י בבית המוסגר אם נגע בנגע שמתוכו בלא ביאה אי חשיב כאחוריו דמוחלט או שמא גרע עוד כתבו בתחלת דבריהם מטמא מאחוריו פירוש אם נגע בנגע מאחוריו של בית וכשנדקדק היטב בדברי התוספות נראה מדבריהם דס״ל דהא דתנן מטמא מאחוריו הוא דוקא אם נגע באבן אשר בו הנגע מאחוריו של בית אבל בשאר הבית לא ונסתפק ר״י בבית המוסגר אם נגע במגע מתוכה בלא ביאה אי חשיב כאחוריו דמוחלט או דילמא מיגרע גרע אבל בנוגע בבית מתוכו שלא במקום הנגע מעולם לא נסתפקו התוספות ואפשר דס״ל דאף במוחלט הדין כן דאינו מטמא מתוכו שלא במקום הנגע וא״ת כפי הצד דגם המוסגר מטמא מתוכו במקום הנגע מאי דוחקייהו לומר דמתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית אימור דמתוכו הוא בנגיעה דומיא דמאחריו וההפרש שיש בין מוסגר למוחלט הוא שהמוסגר אינו מטמא כי אם מתוכו במקום הנגע והמוחלט מטמא אף מאחריו במקום הנגע הא ל״ק כלל. ומ״ש הם ממש דברי התוס׳ או שמא גרע ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית. וכוונת דבריהם דלפי צד זה דשמא גרע מתוכו דמוסגר ע״כ אית לן למימר דהיינו שנכנס כולו לבית אבל לעולם דלפי הצד האחר דחשיב כאחוריו דמוחלט מתוכו דמוסגר היינו שנגע בנגע מתוכו:

עוד אפשר לומר בדברי התוספות דס״ל דנגע הנולד מאחורי הבית אינו מטמא במגע כי אם במוחלט אבל כשהוא מוסגר אינו מטמא נגע הנולד מאחורי הבית. וזהו שכתבו בתחילת דבריהם מטמא מאחוריו פירוש אם נגע בנגע מאחוריו של בית ועל זה נסתפק ר״י בבית מוסגר אם נגע בנגע שמתוכו בלא ביאה כלומר דהא דמעטיה היינו דוקא בנולד הנגע מאחוריו אבל בנגע שבתוכו אף המוסגר מטמא במגע בלא ביאה דחשיב כאחוריו דמוחלט או שמא גרע ולעולם המוסגר אינו מטמא כי אם דרך ביאה ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית ולפי פי׳ זה אינם מחלקים התוספות בין האבן אשר נראה בו הנגע לאבנים אחרים שהוא בתוך הבית ועיקר החילוק אינו אלא בין נגע הנולד מאחורי הבית לנגע הנולד בתוך הבית ואפשר דבאבנים אשר נולד בהם הנגע מטמאים מאחורי הבית אך בשאר הבית הוא שמחלקים התוספות בין אם נולד הנגע מתוכו לנולד מאחוריו והספק הוא אי מאי דאמרינן דמוסגר הוא מטמא מתוכו הוא דוקא דרך ביאה אבל במגע אינו מטמא אף שהנגע נולד בתוך הבית או דלמא דמתוכו דמוסגר הוא דומיא דמאחוריו דמוחלט ושניהם הוי במגע. והוצרכתי לזה לפי שראיתי בתוספתא הביאה הר״ש עלה דמתניתין דאבנים שיש בהם נגע מטמאין מאחוריהם וכן כתב רבינו בפירקין יע״ש. ולפי הפי׳ הראשון שכתבנו יש לתמוה דהא אבנים אשר בהם הנגע יש להם דין מוחלט ומטמאין מאחוריהם והתוספות מסתפקים אם מטמאים מתוכם אך לפי פירוש זה ניחא דלעולם אבנים אשר בהם הנגע דינם כמוחלט אך בשאר הבית נסתפק ר״י אם מטמא במגע מתוכו ודוקא שנולד הנגע מאחוריו הוא דאימעיט או דילמא לעולם אינו מטמא שאר הבית כי אם דרך ביאה. ודע דמדברי הרב בעל תיו״ט עלה דמתניתין נראה שהבין דברי התוספות כפשטן שנסתפקו אם הבית מתוכו מטמא במגע או אינו מטמא וכתב דאף דהתוספות ספוקי מספקא להו הר״ם ור״ע פשיטא להו דאינו מטמא במגע עכ״ד. כנראה דהבין דברי התוספות כפי הפשט והתוספות כפי דעתו מיירי בשאר הבית מדפליג התוספות עם הר״ם הן אמת דכפי הצעה זו אתו שפיר דברי התוספתא עם דברי התוספות אך אני תמיה איך לא השגיח בעין יפה בדברי התוספות שכתבו בתחילת דבריהם אם נגע בנגע ובספיקו של ר״י כתבו אם נגע בנגע שמתוכו ולפי דרכו נגע זה הוא שפת יתר ולא הול״ל אלא אם נגע מתוכו או מאחוריו. ומ״ש עוד הרב הנזכר שבפירש״י שבידינו הוא היפך מ״ש התוספות בשם רש״י שהרי כתב בפירוש מטמא מתוכו במגע וכו׳ כבר כתב רש״ל בהגהותיו שיש גירסא אחרת ברש״י וז״ל מטמא מתוכו מטמא כל דבר שכולו לתוכו אפילו אין שם ביאה כגון הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו דקי״ל במסכת שבועות דאין זו ביאה ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כי נכנס כולו מיהא טמא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית והמוחלט מטמא אף מאחוריו במגע אם נגע בכותל מטמא עכ״ד. והרב בעל המנהיר כתב בחידושיו שגירסא זו היה לתוספות בדברי רש״י וזה שכתבו התוספות דמתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו דכיון שאינו דרך ביאה בעינן שיכנס כולו ולא סגי ברוב. ולפי פירוש זה ניחא הא דמסיים במתניתין וזה וזה מטמאין בביאה. ולכאורה קשה דמאי אתא לאשמועינן הא קתני ברישא דמוסגר מטמא מתוכו וכ״ש המוחלט אבל כפי דברי רש״י הללו ניחא דמתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו מאחוריו שלא כדרך ביאה ואין טומאתו משום והבא אל הבית אלא משום ולא יטמא כל אשר בבית וכדאיתא בפ״ב דשבועות ומש״ה בעינן שיכנס כולו אבל בסיפא אשמעינן שמטמאין בביאה דהיינו דרך ביאה וסגי ברובו דאף במוחלט נמי אם נכנס רובו שלא כדרך ביאה לא נטמא ואין חילוק בזה בין מוסגר למוחלט ופירושא דמתניתין הכי הוא המוסגר מטמא מתוכו כלומר כל שאינו דרך ביאה לא משכחת שיטמא במוסגר כי אם מתוכו דהיינו שנכנס כולו לתוכו אבל באופן אחר לא משכחת ליה טומאה משום דאינו מטמא במגע אבל המוחלט מטמא מתוכו דהיינו שנכנס כולו שלא כדרך ביאה ומאחריו ג״כ אף שאין כאן ביאה כלל משום מגע ואין הפרש בין מגע מתוכו לאחריו אלא רבותא אשמעינן דאף מאחוריו דליכא ביאה כלל מטמא במגע ורבינו שכתב אחד המוסגר והמוחלט מטמא בביאה כיצד בית שהיה מיסך כו׳ נראה דס״ל דמאי דאמרינן במתני׳ דזה וזה מטמאין בביאה היינו שאם היו הבית המנוגע והטהור תחת אהל אחד שנטמא האדם ולא מיירי בנכנס לתוך הבית והוצרך לפירוש זה משום דס״ל דמאי דאמרינן דבית המנוגע מטמא מתוכו דהיינו דרך ביאה וכמ״ש בפירוש המשנה ולפ״ז סיפא דמתניתין קשיתיה דמאי אתא לאשמועינן הא מרישא שמעינן לה ומש״ה פירש דביאה דסיפא לאו היינו דומיא דמתוכו אלא ביאה דסיפא היינו שאם נכנס מהמוסגר או מהמוחלט תחת האהל נטמא כל אשר באהל. וראיתי לרבינו ז״ל בפי׳ המשנה שכתב וכבר ידעת שענין מטמאין בביאה שיטמא כל מה שיכנס בה לפי מה שיתבאר. ומ״ש לפי מה שיתבאר כוון עלה דמתני׳ דבית שהוא מיסך וכמ״ש בחיבורו אך מ״ש כל מה שיכנס בה אין הלשון מדוקדק לפי מ״ש ויש ליישבו בדוחק. ור״ע העתיק דברי רבינו ולא כתב כפי מה שיתבאר ולא ידעתי למה דאי לאו הכי סיפא דמתניתין מיותרת. ודע שעדיין יש לדקדק בדברי רבינו דלפי דרכו היה לו לתנא לסמוך מתניתין דבית שהוא מיסך למתניתין דבית המוסגר וכבר נתעורר על זה הרב בעל תיו״ט יע״ש. ודע שהתוספות כתבו בסוף דבריהם וז״ל ובת״כ דריש כנגע נראה לי בבית מתוכו מטמא ואין מטמא מאחוריו והאי קרא במוסגר כתיב משמע שדורש דנגע הנולד בתוך הבית מטמא ולא הנולד מאחוריו ע״כ, ולא ידעתי קשר לדברי התוספות הללו. וראיתי לרש״י שכתב ומקראי נפקא לן בת״כ דמוסגר מטמא מתוכו ולא מן אחוריו כו׳ ואם כיוון על דברי ת״כ הללו שהביאו התוספות לא ידעתי כוונת רש״י שהרי קרא משתעי בתחילת הראות הנגע לכהן וקאמר ובא אשר לו הבית והגיד כנגע נראה לי בבית. ועל זה מיעטו דדוקא מתוכו אבל מאחוריו לא וא״כ ע״כ דמאחוריו אינו נזקק להראותו לפי שאין בו תורת נגע דומה למה שמיעטו מהאי קרא גופיה לי ולא לאורי שאם נראה בבית אפל טהור ואינו נזקק לו ה״נ הוי מיעוטא דבבית וע״כ אית לן למימר שפי׳ הת״כ הוא כדברי התוספות דהיינו דנגע הנולד מאחורי הבית אינו מטמא משום נגע. ואפשר לומר דמהכא ילפינן דאינו מטמא מאחוריו דטעמא דקרא דבנגע הנולד מאחורי הבית שלא הזקיקו הסגר הוא משום דאין בו טומאה שהרי במגע אינו מטמא מאחוריו וביאה לא שייך כשהנגע מאחורי הבית מש״ה טהרו הכתוב אבל אם הבית המוסגר היה מטמא אף מאחוריו היה מזקיק הכתוב הסגר לנגע הנולד מאחורי הבית לפי שהיה מטמא במגע. ודע שרבינו בחיבורו לא הביא דברי ת״כ הללו. וראיתי בתוספתא פ״ז דנגעים דתניא המכניס ידו לבית המנוגע ונגע בו מבפנים רבי מטמא וראב״ש מטהר עד שיכניס ראשו לתוכו וכן היה רבי יהושע בן קרחה מטהר משום רבי אלעזר בן עזריה בית המוסגר כו׳ ע״כ. ונראה דמחלוקת זה דרש״י ורבינו דלרש״י בית המוסגר מטמא מתוכו במגע ולרבינו דאינו מטמא במגע הוא מחלוקת תנאים ולא ידעתי למה לא הביאו התוספתא הלזו:

טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא וכו׳. דין הטלית שאם הכניס ממנה שלש על שלש שנטמאה הוא אפילו שנשאר רוב הטלית בחוץ דכיון דמה שבפנים יש בו שיעור לקבל טומאה נטמא כל הטלית אף מה שהוא בחוץ וכמ״ש מהר״ם מטראני בס׳ קרית ספר יע״ש ומתני׳ דפי״ג דנגעים מ״ח דתנן טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת בכה״ג מיירו דהיינו אפילו שרובה בחוץ ובתוספתא פליגי בזה והביאה הר״ש עלה דמתניתין דתניא טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת ורבי נחמיה מטהר עד שיכניס את רובה אך מה שאני מסתפק היא בטלית טהורה שאין בה כי אם שלש על שלש והכניס רובה מהו ולא ראיתי דין זה מבואר ולכאורה נראה דלא גרע טלית משאר כלים דמשיכנסו רובם טמאים ובטלית הוא שיש בו חומרא יתירה דאפילו לא נכנס רובו אלא שלש על שלש טמא אבל לעולם דאם נכנס רובו אף שאין שלש על שלש נטמא כדין שאר כלים ומ״מ עדיין אין ולאו ורפיא בידי. והא דאמרינן דטהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא דנטמא כתב הר״ש דתניא בת״כ והבא אל הבית כשיכניס ראשו ורובו דבציר מהכי לא חשיב ביאה וכן מה שהזכיר הכתוב בכ״ג על כל נפשות מת לא יבוא וגבי נזיר נמי דכתיב על נפש מת לא יבוא מוכח בפרק ג׳ מינים עלה מ״ג דלא חשיב ביאה אם הכניס אחד מאיבריו. וכן טמא שנכנס למקדש דאזהרתיה מדכתיב ואל המקדש לא תבא דקי״ל דביאה במקצת לא שמה ביאה אך קשה לי מהא דכתיב כל הבא אל האהל וקי״ל דאפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאהל המת ה״ז נטמא כולו וכמו שפסק רבינו בפ״א מהלכות טומאת מת דין י״א. ודע דאמרינן בפ״ב דזבחים (דף כ״ו) דקרא דכתיב והביאום לה׳ וקרא דבבואם אל אהל מועד לא מהני רוב ואם היו ציצתו בחוץ לא מהני וכן גבי חלה כתיב בבואכם ואמרינן דלא נתחייבו בימי עזרא משום דלא באו כולם ובמקומות אחרים דכתיב כי תבואו נתחייבו בימי עזרא ודבר זה צריך אריכות דברים ובמקום אחר נאריך:

ומ״ש משיכניס רובו נטמא מיד בד״א בכלים שנכנסו חלוצין וכו׳. דין זה הוא במשנה פי״ג דנגעים מ״ט ובת״כ למדו זה מהכרח הפסוקים מדכתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב דמשמע שאינו מטמא בגדים וכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו ולמדנו מכאן שהשוהה מטמא בגדים ובת״כ האריכו בזה יע״ש. ואני תמיה בדרשא זו דמנ״ל לרז״ל שאם נכנס והוא לבוש בבגדיו שלא נטמאו הבגדים עד ששהה שם כדי אכילת פרס אימא דלעולם אימא לך דכל היכא שנכנסו הבגדים לבית המנוגע נטמאו הבגדים מיד בין שהיה לבוש בהם בין שהיו מונחים על כתיפו וטומאתם הוא מדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית דכלים שבבית המנוגע טומאתם הוא מהאי קרא וכדאיתא בפרק ידיעות הטומאה עלה י״ז וקרא דכתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב דמשמע שאינו מטמא בגדים לאו בבגדים שנכנסו עמו מיירי קרא דהנהו טומאתם אינה מכח אדם הנושאם אלא מצד עצמם היא הטומאה שכיון שנכנסו לבית המנוגע נטמאו אלא קרא מיירי בבגדים שהם חוץ לבית והאדם שנכנס נוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו דקי״ל דכל אב הטומאה שמטמא במגע ובמשא אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאותו ועושה אותם ראשון לטומאה וכמ״ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ״ו דין י״ב ולזה איצטריך קרא לומר דהבא אל הבית אינו מטמא בגדים אבל השוהה בבית למדנו הכתוב שהוא מטמא בגדים כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו והאי יכבס בגדיו הוו כסתם כיבוס בגדים הנאמר בתורה שאין הכוונה על הבגדים שהוא לבוש אלא על הבגדים שנוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו וכמ״ש בפ״ה מהלכות פרה אדומה דין ב׳. וכבר ביאר כל זה רבינו ז״ל בפירוש המשנה בפ״ק דכלים הביא דבריו מרן בריש הלכות אבות הטומאה. הן אמת דלדברי רש״י שכתב בפ״ק דבתרא עלה ט׳ דכ״מ שנאמר בתורה יכבס בגדיו אינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש בהם אבל שאר בגדים לא ניחא דרשת רז״ל דע״כ יכבס בגדיו דכתיב הכא גבי האוכל מיירי בבגדים שהוא לבוש ומשמע דדוקא משום דשהה כדי שיעור אכילה אך אם לא שהה לא נטמאו וא״כ למדנו מזה שהאדם הלובשם מציל אותם מלקבל טומאה כל זמן שלא שהה אך התוספות שם דחו דברי רש״י ז״ל וכן כתבו ראשונים ואחרונים דאין הפרש בין בגדים שהוא לבוש לבגדים שהוא נוגע בהם ובגדיו לאו דוקא ולא אתא למעט אלא אדם וכלי חרס שאינם מקבלים טומאה כי אם מהאב עצמו וכדאיתא בת״כ בפרשת שמיני יע״ש וא״כ הדרא קושיין לדוכתא וכעת צ״ע:

ודע שדקדק רבינו לומר אדם מישראל למעט עכו״ם שאינו מציל בגדים וכדאיתא בת״כ יכול אף הבהמה והעכו״ם יהיו מצילין בגדים בבית המנוגע ת״ל יכבס בגדיו כל המטמא בגדים מציל בגדים בבית המנוגע הבהמה והעכו״ם שאין מטמאין בגדים אין מצילין בגדים בבית המנוגע ע״כ. ובמ״ש רבינו אדם מישראל ממעט הבהמה והעכו״ם וכבר כתב דין זה בפירוש בסעיף ז׳. ודע דהא דאמרינן דבגדים שהוא לבוש מציל אותם אין חילוק בזה בין אם נכנס דרך פנים או דרך אחוריו דבכל ענין אינו מטמא כלים שהוא לבוש אלא כששהה שם כדי אכילת פרס וכן כתבו התוספות בפרק ידיעות הטומאה עלה י״ז ד״ה אפי׳ ונראה דאף אם לא נכנס כולו שאינו טמא מציל הבגדים וכדתנן פי״ג דנגעים מ״י היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו ר״י מטמא מיד וחכ״א עד שישהה כדי אכילת פרס הרי דאף דליכא טומאה באדם הלובש מציל את הבגדים אם לא שהה ומיהו לר״י נראה דדוקא בנכנס רובו דרך פניו או כולו דרך אחוריו הוא שמציל הבגדים אבל אם נכנס דרך פניו ולא הכניס רובו או שהכניס רובו דרך אחוריו אינו מציל הבגדים שהוא לבוש ואף אם שהה נטמאו כליו מיד משום דלדידיה יפה כח הטמא להציל מכח הטהור וכדאיתא בתוספתא אבל לחכמים אין חילוק בזה ולעולם כלים שהוא לבוש בהם אינם מטמאים עד שישהה:

מי שהיה עומד בבית מנוגע וכו׳. והכי תנן בפי״ג מ״י וכתב שם הר״ש דמתניתין איירי דטבעותיו באצבעותיו והיו דרך מלבוש אבל אם היו בקומצו אע״פ ששהה טהורים דבחוץ קיימי ולא שייכי גביה כך היה נראה מתוך הסברא אבל בתוספתא משמע דאם היו בקומצו טמאין מיד ע״כ. ואני תמיה דאיך עלה בדעת הרב שיהיו טהורים דהא נטמאו משום מגע וכי תימא דאין כלים מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה ולא מהולד וכמו שפסק רבינו בפ״ה מהלכות טומאת מת דין ז׳ ואדם זה הנוגע בטבעות אינו אב הטומאה כי אם ראשון לטומאה אי משום הא לא איריא דכלל זה לא נאמר אלא לאחר שפירש ממטמאיו או בדברים שאינם מטמאים במשא אבל כל דבר שמטמא במשא אדם המתטמא בו עד שלא פירש ממטמאיו מטמא בגדים וכמ״ש רבינו בפ״ו מהלכות אבות הטומאה דין י״ב וא״כ אדם זה שנטמא בבית המנוגע אם נגע בכלים שהם חוץ לבית פשיטא שהכלים טמאים מיד ולא בעינן שהייה כיון שאינם דרך מלבוש:

הצרעת הוא שם האמור בשותפות כו׳. קרוב לזה כתב רבינו בפירוש המשנה פרק י״ב דנגעים משנה ה׳ יע״ש: